תהילים נ"א
לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד. בְּבוֹא-אֵלָיו, נָתָן הַנָּבִיא - כַּאֲשֶׁר-בָּא, אֶל-בַּת-שָׁבַע. |
---|
א לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד. |
תהילים נ"א הוא המזמור החמישים ואחד בספר תהילים (על פי המספור בוולגטה ובתרגום השבעים זהו המזמור ה-50 במספר).
כותרתו של המזמור: "לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד" מופיעה בראשם של תשעה מזמורים ביניהם מזמור זה ומיוחסת לדוד. המשכה של הכותרת מכוון לאירועים מחיי דוד ויש הסוברים כי זהו פרט אוטוביוגרפי בו דוד מתוודה על חטאו בבת שבע כאשר בא אליו נתן הנביא. מנגד יש הסוברים כי כותרת זו היא תוספת מאוחרת למזמור שנכתב לשיטתם בימי בית המקדש הראשון. לדידם המזמור מתאר התעלות רוחנית ואין הוא עוסק באירוע מחיי דוד. אחרים טוענים כי המילה "אני" המופיעה במזמור מכוונת לביטוי רגש לאומי[1]. הכותרת מרמזת אמנם על מעשה דוד ובת שבע וניתן לראות בכך את עיקר החטא. אך עם זאת, במזמור קיים רמז על הלכי רוחו של המשורר: "הַצִּילֵנִי מִדָּמִים", לשיטתו של חננאל מאק יש להטיל ספק שאכן המזמור עוסק בפרשת אוריה החתי[2]. המזמור אמנם מביע את תחושותיו של בעל המזמור המבקש את סליחת ה', אך הפרטים הניתנים במזמור אינם תואמים למסופר בסיפור דוד ובת שבע בשמואל ב', י"א[3].
המזמור כתוב כקינת יחיד, אך בעיקרו אינו פונה אל ה' בבקשת הצלה מרודפים, אלא בבקשה למחילה וכפרה על חטא. בזאת, שונה המזמור ממזמורי תפילת יחיד אחרים, בהם המוקד העיקרי הוא תפילה להצלה[1].
לאחר פסוקי הכותרת, ניתן לחלק את המזמור לחמישה חלקים:
את שני הפסוקים האחרונים (כ'-כ"א) יש הרואים כתוספת ליטורגית מאוחרת שנועדה להתאים את המזמור לאמירה על ידי הלויים במקדש. ישנם פרשנים נוספים, ביניהם ראב"ע, הסבורים כי מדובר בתוספת מזמן הגלות, בשל העובדה שציון מוצגת בה כחרבה.
במהלך המזמור, מציג משורר תהילים מספר גורמים שונים המביאים אותו לידי תודעת חטא. פן אחד מודגש בכותרת המזמור: "בְּבוֹא-אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא". פן זה מדגיש את הגורם המתערב כפתח לתודעת החטא. פן נוסף שעולה הוא ההיבט הגופני. בהיבט זה, כאבים פיזיים של המשורר הם המעוררים אותו לידי תודעת חטא. ניתן לראות זאת בפסוק "תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ". היבט שלישי הוא היבט הנובע מתודעת המשורר עצמו, "כִּי-פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד"[1].
המזמור נאמר לפי חלק מהנוסחאות בסדר קריאת שמע שעל המיטה.
בנצרות נקרא המזמור בשם "מיזררה מאי דאוס" (בלטינית: Miserere mei, Deus, "רחם עליי, אלוהים), והוא נאמר בעיקר בטקסי יום רביעי של האפר ויום שישי הטוב. נודע במיוחד הוא מזמור המיזררה שהולחן על-ידי גרגוריו אלגרי, למקהלה בת תשעה קולות. אגדה אורבנית טוענת כי העתקת תווי המזמור נאסרה על-ידי האפיפיור בזמנו, אורבנוס השמיני. עוד טוענת האגדה כי בהיותו בן 14 בלבד, העתיק המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט את תווי היצירה מזכרונו לאחר ששמע אותה פעם אחת בלבד. ככל הנראה מדובר בסיפור בדיה, שכן לא נמצאו עדויות לאיסור הפצת היצירה בידי אפיפיור.
הפסוק "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" משמש כפתיחה לתפילת עמידה[4].